חפש  
ברירת-מחדל  |  English (United Kingdom)  |  


אלומות ואנשיה

דף זה מוקדש לאנשי אלומות בראשית דרכה.
מופיעים ראיונות אישיים עם אנשים, תמונות ומעט עליהם.
החברים המופיעים הם:
נשיא המדינה - שמעון פרס
אלחנן וחנה ישי

חיה וזאת בן עמי
שולמית אלוני
מיכה ורחל טלמון
יוסקה ופנינה יהלום
אברהם ואלישבע גרידינגר
גיטה דריזין
חיים עמר
בנו ברק (זס)
חווה ליכטונג

איטה שור (יהודית דרור)
צביקה קורן
גבי גרידינגר
יהודה גור אריה


 

שמעון פרס
 

נתיבות
מאת שמעון (פרס)
א. ימים ראשונים
חוג נערים צעירים שהתארגנו יחד, יותר מתוך הרגשת צורך מאשר בהכרה. מופקרים לתנודות החיים, נתונים להשפעות שונות ופתוחים לרוחות המנשבות; ומאידך – אדונים לגורלם, שבידם לקבוע גורלם וגורל הזולת, לעצב דמותם ודמות החבר. מפלסים נתיב עצמאי בים גורלות סוער – מפלסים ומהססים. מקנאים בבטחון היתר בו מחוננים האנשים הבוגרים ומתקוממים אינסטינקטיבית נגד דעות מקובלות; - כזה היה פרצוף ה"חוג" בראשיתו. לא איזו השקפה פוליטית או הכרה תנועתית הן שאגדו החברים הצעירים האלה, אלא החיפוש החברי אחרי הטוב שבזולת. זכורני את ההגדרה הראשונית-פרימיטיבית שנישאה על שפתי כולם : "לא המומנט התנועתי הוא הקובע אלא החברתי". תמימים היינו מכדי להבין שלא יתכן הדבר האחד בלעדי השני, אין ערך לחברה כשאיננה יודעת מה ברצונה ולשם מה היא מתארגנת כשם שאין ערך לתנועה חסרת גבוש חברתי, וכשהאדם – החבר טובע ונבלע בים של סיסמאות פוליטיות.
 
הגדולות לא סחררו את הראש. חלום הנעורים שלנו לא הקים מגדלי תפארת בני חלוף, אלא הצטיין בפקחות מעשית, זו המציינת את הנוער הארצישראלי: מפעל חדש; חיים חברתיים בריאים וקולקטיביים; הוי רועים ואכרים; כמובן גם הרומנטיקה שלחה את שליחותיה, אולם היסוד היה של מציאות. שבע שנים לקיום הקבוצה. מ- 7-8 נערים ב"חוג" – היתה ונהייתה קבוצה בת 120 חברים. הרבה ירידות ועליות ידענו. בנתיבות שונות דרכנו, עד שהגענו מכפר הנוער להרפוריה.
נזכור גם עתה באהבה ובעדנה אותם לבטי-ראשית וניצני מחשבה שהיו למקור יניקה והשראה עד היום הזה.
ובפלסנו נתיבות בהר נזכור ימים ראשונים בבן שמן ומלחמה ראשונה בזכרון

לשכת ראש הממשלה                                                                                                    שבט תשי"ב/ פברואר 1952

לכבוד קבוצת אלומות - שלום וברכה

חברים יקרים,

 

מניתי את החבר שמעון פרס לסגן מנהל משרד הבטחון, והריני לבקש מכם להרשות לו למלא תפקידו זה.

בפניתי אליכם בבקשה זו ידעתי כי אני מקשה לשאול. מספר החברים במשקכם אינו רב ביותר, ושמעון נעדר זמן לא קצר מהמשק. אלמלא התפקיד החיוני והמרכזי של שרות הבטחון, לא הייתי מהין להטיל עליכם חובה קשה זו. ידעתי כי המשק הקיבוצי נתבע עכשיו להרבה תפקידיםהחורגים ממסגרתו המשקית וגם המשק עצמו תובע כוחות נוספים; אולם בטוחני כי תדעו כמוני כי הבטחון עומד בראש דאגותינו ובו תלוי קיומנו ועתידנו, ועבודה זו לא תיעשה רק על ידי פקידים ומנגנון, ולו מהיעילים והישרים ביותר. בלי כוחות חלוציים לא יעשה דבר הבטחון, ותצרפו משרד הבטחון למשק שלכם - עיני לא תהא צרה באפסניה זו - ותראו עבודתו של שמעון בבטחון כאחת מעבודות המשק והקבוצה.

לזכרה של סוניה פרס ז"ל

מפגש אחרון מרגש עם סוניה פרס ז"ל בביתם של אורי וטובה צורף

צ

מפגש מרגש בביתם של טובה ואורי צורף

                                                חנה ואלחנן ישי
                                              
חנה ישי ז"ל-2.8.2015, י"ז באב, תשע"ה

דברי שמעון פרס, הנשיא התשיעי, בהלווייתה  

חנה היקרה,
לא באתי להפרד ממך, כי לא נולדת לפרידה כלשהי.
נולדת וגדלת כגשר אימהי  ורך שחיבר וקירב רחוקים,
גשר שקרן כמגדל בשעת דמדומים, והוסיף לנצנץ גם לאחר שהשמש שקעה.
תמיד תעמודנה לנגד עיניי העינים הכחולות שלך ושל אלחנן חברי הטוב. הכחול העמוק של עיני שניכם,
גדולות וזכות, שופעות רק טוב ומפיצות חום ואהבה. 
לא היה זוג כמוכם, חלוצים בכל משימה, מתנדבים לכל קריאה, חברים בכל מצב. ומעולם לא עייפתם.
עוד קריאה ועוד התמודדות, וגם כאשר ידעתם שכול, לא זעמתם, לא התייאשתם, לא חדלה אמונתכם.
את כאבכם נשאתם בפנים ואת האצילות של חברות אמת לא חסכתם מאיש.
בני המשפחה יישאו את זכרונכם בכל מהלך חייהם, ועליהם צריך להוסיף את "משפחת אלומות" שנפרדת
אף היא ממייסדיה המופלאים של הקבוצה.
משפחה יקרה, שלא תדאו עוד דאבה ושלא נדע כולנו שכחה.
כי אסור לשכוח את פלאי אישיותכם.
                                                                שמעון פרס

                               
קטע ממכתב של דודו ז"ל לדינה (10/11/1972):
...וויתרו על הרבה בחיים למען לקיים (לפי דעתם)דרך חיים צודקת יותר. החלום נשבר, הקשרים החברתיים נגוזו.היה להם על מה לחלום ועל מה להלחם, וזו מתנת חיים נפלאה.הם עשו זאת עד הסוף ללא פשרות.
...תמיד חשבו מחדש, ניסו לעזור, להקל, השלימו עם קטסטרופות אך לא נתגמדה קומתם. תמיד קמו מחדש ליצור ולהקים...חייהם ויצירתם נפלאים בעייני.

                                                                       

חנה,
היית לי אישה רבת פנים וצבעים, שפגשתי במעגלים שונים לאורך החיים.
ראשית- היית המורה הראשונה שלי.            
אחת שידעה לנחם, כשקיבלתי רק כ.ט.מ,                                                                    
 שידעה לצייר ציורים מרהיבים על הלוח לכבוד קבלת שבת,                                             
  והאחת והיחידה שנתנה שיעורי בית: "היום יום יפה, לכו לטייל".

היית גם אמא של דינה, חברתי הטובה לסודות ושטויות של ילדות.                                    
 קיבלת אותי, ונתת לי מקום באהבה.

והיית גם חברתה הטובה של אמא שלי, לאורך שנים. ובמיוחד כשעברנו לגבעת אויה. אצלך למדה איך
מכינים שניצל וינאי  ואוכל מבושל. איתך חזרה לזכרונות "משם", ואל השפה הגרמנית. ובכלל,
היית בשבילה אשת סוד ותמיכה. גם כשעברתן לרמת אפעל, לבית האבות.  וכשליוית אותה בעת חוליה
במחלקה סיעודית, שאלת לא פעם "ומי יהיה איתי, כשאמא לא תהיה?".                                                        האמת, זה עצוב לאבד חברים בדרך. להרגיש לבד.

עוד אובדן משמעותי ליווה את סוף דרכך- אובדן ההתמצאות והזכרון, והיכולת לעצמאות.   
  ומאז שחלית בדמנסיה...זו לא היתה אותה חנה, לא אותה גברת.

דינה, ברגישותה ובמסירותה,  עוד הצליחה ליצור איתך קשר ותקשורת, גם בערוב ימיך. אמנם לא דיברת,
אבל לרגע הבליחה אשיותך המוכרת- עת הצטרפת אליה לשירים שאהבת, ואז גם היה צחוקך שוב
מתגלגל בהנאה.

אכן היית אישה של שמחה, צחוק מתגלגל, וחום אנושי.
ולי היית דמות של אם ומחנכת, דמות של חברה ואשת חברה, שמגלמת בתוכה יצירתיות ונתינה בלי תנאי. גדלתי לאורך, וקצת גם למדתי ממך.
זכרך ישאר אצלי לנחמה ולנועם.
אסנת
 
 
                              

חיה וזאת בן עמי

לפני שנים אחדות כשביקרתי את חיה וזאב בביתם במשען, ליטף זאב את ידה של חיה ואמר:  "את יודעת,
כבר למעלה משבעים שנה אנו יחד". היבטתי היטב בזוג המופלא וחשבתי זו באמת זכיה גדולה. אהבה ,
זוגיות, חום, דאגה - יחד למעלה משבעים שנה. לא רבים זוכים להיות שם שבעים שנה.

 חיה, אמא לנירה - הבת הראשונה של הקבוצה, למוישיק ז"ל  ולאמנון,  ראשונת ואחרונת החבורה
המייסדת של קבוצת אלומות המטפלת, שדוררות של ילדים, במיוחד תינוקות, עברו תחת ידיה

מכולנו, חברים לדרך, צעירים שהצטרפו ילדי הקבוצה ונכדיה

הרבה אהבה יהי זכרך ברוך,

.חיה בן-עמי ז"ל



שולמית אלוני
 
ראיון חופשי עם שולמית אלוני בביתה בכפר שמריהו 2.8.2007
עורכת הראיון: חמוטל קציר-ליב
כתבה: חמוטל קציר-ליב, הערות: עפרה קינן
 
שולמית אלוני שולפת מספר אנקדוטות שנותרו בזכרונה. היא מגלה בקיאות מדהימה בפרטים, וזוכרת לאחר למעלה מ-60 שנה מעשיות על מספר חברים באלומות. על מנת שדבריה יהיו יותר מובנים למי שלא
היה באותה תקופה הנה מספר מילים על הדמויות הנזכרות להלן:
 
עמוס עמיחי – חבר קבוצת אלומות שנים רבות. נישא לבת משפחת ישראלי מכנרת הקבוצה ועבר לגור בכנרת.
מכונה בראיון: עמוס מכנרת.
 
מיכה טלמון – חבר קבוצת אלומות כמעט מתחילתה 1938, ועד עזיבתו עם רחל והמשפחה ב-1949. לימים ראש המחלקה
להתיישבות בנגב מטעם הסוכנות היהודית, בין הדמויות הבולטות בפיתוח הנגב.
 
שמעון פרס – נשיא מדינת ישראל. היה חבר קבוצת אלומות 10 שנים מ-1942 ועד 1952. לימים דמות מפתח בתולדות המדינה.
 
מרדכי ליפקין (מוטקה) – היה חבר אלומות מ-1942. בן זוגה של שולמית אלוני. בעקבותיה הגיע לירושלים ונפל בקרב
על מבואות ירושלים במלחמת השחרור.
 
שאול ביבר – בן טבריה. היה מיודד מאד עם רבים מאנשי אלומות. דמות ידועה בין אנשי הפלמ"ח במיוחד בתחום ההווי והצ'יזבטים. (שאול ביבר (נולד ב-1922).), מאנשי ה וה ולאחר מכן מאושיות התרבות והבידור בישראלhttp://he.wikipedia.org/wik
 
שמעון פינקל – שחקן הבימה. יצר קשרים מיוחדים עם אנשי אלומות והיה בא לעיתים מזומנות להופיע בפניהם.http://www.spiritofisrael.org.il/JewishAgency/Hebrew/Education/Compelling+Content/Israel+and+Zionism/People/simon+finkel.htm
 
ד"ר ליהמן – מייסד כפר הנוער בן שמן. ראשוני אלומות ורבים מהמצטרפים אליה בהמשך היו חניכי כפר הנוער בן-שמן
וראו בד"ר ליהמן דמות מופת ומוקד להזדהות.
 
ד"ר שטראוס - לא הצלחנו למצוא חומר, היה מן המורים בכפר הנוער בן-שמן.
 
סוניה פרס – הייתה בת וחניכת בן-שמן ושם הכירה את שמעון פרס. חברת אלומות, שמשה כמטפלת וכפועלת חקלאית.
בזמן מלחמת העולם השנייה התגייסה לצבא הבריטי ושימשה כנהגת משאית.
 
חנה רדושיצקי (ישי) – הגיע לאלומות עם קבוצה של בנות מבית החלוצות בפתח תקוה בשנת 1940. נישאה לאלחנן ישי,
מראשוני קבוצת אלומות. התבלטה בתחום התרבותי והיצירתי בקבוצה. לימים מורה בבית החינוך המשותף בדגניה.
איבדה, במלחמת יום הכפורים את בנה דודו.
 
סבוטניקיות – נשים רוסיות שעלו יחד עם משפחותיהן לארץ-ישראל, בעיקר בתחילת המאה ה-20. זו הייתה מעין כת של רוסים פרבוסלבים אשר החלו לישמור על חלק ממנהגי היהדות ומכאן שמם –סובוטניקים – שומרי השבת. עם הזמן חלקם התגיירו
והקימו מספר יישובים בארץ ובהם יבנאל ואף היו משפחות בכפר תבור ובאילניה.
 
משה סמילנסקי – סופר ידוע איש העלייה הראשונה, איש רחובות. היה לו קשר טוב עם אנשי אלומות במיוחד בתקופת
הישיבה בפוריה.
http://www.rishonim.org.il/rehovot/info/founder_show.aspx?id=70446
 
הנרייטה סולד – מהדמויות הבולטות בהקמת ומיסוד עליית הנוער. http://www.jafi.org.il/education/100/hebrew/people/bios/sold.html
 
מימי דיין – אשתו של זוריק דיין, אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין, שנפל במלחמת השחרור. מימי, שהתאלמנה והפכה
לאם צעירה באה לתקופת מה אל אחותה חנה ברזילי שהייתה חברת קבוצת אלומות. 
 
חנה ברזילי – חברת קבוצת אלומות, אשתו של משה ברזילי, הידוע בשם מיקי. הייתה חברת הקבוצה עד הפירוק ב-1968.
 
 
הלכנו לראיין את שולמית אלוני משום שהשמועה אומרת כי היא הייתה באלומות תקופה מסויימת בצעירותה, וקיוינו
לקבל מכלי ראשון את זכרונותיה ורשמיה משנים אלה.  
 
 
מה היה הקשר שלך לאלומות?
 
"בחופשות הגעתי לאלומות כבוגרת בן שמן. את פוריה אני זוכרת היטב, בביתניה עילית (גבעת אלומות ע"ק) הדרכתי נוער אחרי מלחמת העצמאות אבל לא התעריתי שם".
 
 
מה זכור לך בהקשר החברתי/תרבותי?
 
מההווי התרבותי בקבוצת אלומות בעת ישיבתה בהר פוריה:
 
"היה לנו קשר עם אנשי תרבות. יוצאי בן שמן חונכו על ידי פרופ. ליהמן ושטראוס, שלימדו אותנו אמנות.
אמנות היה נושא בעל חשיבות מיוחדת באלומות.
 
"היתה שם אווירה מאוד אינטימית ותרבותית... פוריה היתה מקום מאוד מיוחד ולכן אנשי תרבות נמשכו
אליו. זו היתה חברת נוער מתבגרת, המשך של ההכשרה, ולכן היה הווי מאוד מיוחד, היה גורן וישבו
על הגורן. הלכנו כולנו עם מטפחות משולשות על הראשים, וזאת היתה גנדרנות לשמה."
 
"הקשרים עם אנשי הבימה היו טובים מאד. לדוגמה: אני זוכרת ששמעון פינקל (מהבימה) הופיע
בחדר האוכל והיה מאוד אומלל כאשר לא מחאו לו כפיים... בהתאם לנוהג הקיבוצי דאז, שלא מוחאים
כפיים כי הרי זו בעצם דרכו של האמן לתרום לכלל... המשורר, אלכסנדר פן, היה אחד הגיבורים שלנו".  
 
 
"במורד הדרך מפוריה לכנרת היה פונדק שבו היו נפגשים כולם, על כך ייטיב לספר, שאול ביבר,
שאול ביבר היה טברייני והיה שותף להוויה של אלומות בימים ההם, ההליכה לפונדק היתה חלק מההווי.
לעיתים היו מגיעים אנשי פלמ"ח שעזרו בקטיף הדורה, והוסיפו להווי הצעיר והשמח של הקבוצה".
 
"בפוריה היו השכנים הבדואים על ההר. מוטקה (מרדכי ליפקין) היה שומר שדות והיו שתי סוסות עליהן היינו רוכבים לקרני חיטין יחד עם הצעירים מנהלל שהיו באים לפוריה. נהגנו ללכת לטייל רבות לאל חמה (חמת גדר)."
 
מה היה חלקה של מורשת בן שמן בהווי החברתי של אלומות?
 
"שמרו על המסורת שהביאו מבן שמן היתה קבלת השבת, וסעודה שלישית בשבת בין הערביים. שרו הרבה. במסיבות ובחגים וגם על הגורן
 
"קבלת השבת נפתחה בברכה משיר של ביאליק, ברכת השבת". אלוני מצטטת את ברכת השבת של אלומות:         
                                                                            " אשאב שמחה וחיים
אקרא שלום וברכה,
לבי חוגג את חגו
לבי נפתח לרווחה.
קרא קרא אל נאור לחג
אילו שבע שמשות אל
במרום תלית נפשי שבאת האור לו יכלת רוית
רבה אורים אל נאור,
הב אור".
 
השפעת בן שמן ניכרה גם בעשייה אומנותית. לדוגמה עשיית צמר, עיבודו ואריגתו.
"חנה ישי (אשתו של אלחנן ישי), לימדה בפוריה את האמנות של עיבוד צמר ואריגה, שהפכו ממש לענף שלם, עשינו מעילים ונעליים. אני למדתי את אמנות עיבוד הצמר בבן שמן, אצל חנה רדין (אשתו של עקיבא), שלמדה את האמנות הזאת משלוש סבוטניקיות (?) שלימדו אותה לעבוד בכישור. עשינו נעלי בית למשה סמילנסקי ושטיח להנרייטה סולד.
חנה רדין הביאה תרבות מהמדינות הסקדינביות וחנה ישי פתחה זאת. היתה יצירתית מאוד.
עסקנו גם בריקמה, רקמת מפות."
 
 
אלוני מתארת כיצד לא היה חדר בפוריה שלא קושט בעשיה אומנותית, שטיח, או סודר, וילון רקום או מפת שולחן. ניכרים בדבריה הערכה רבה למעשה האומנותי-תרבותי. היא למעשה מדגישה את חשיבות התרבות הכפרית שהלכה והתפתחה בקבוצת אלומות בתקופת ישיבתם בפוריה.  
 
הניסיון להפוך את התוצרת החקלאית לתעשייה ועל ידי כך להגדיל את רווחיותה באה לביטוי גם בתעשיית המטאטים מדורה.
 
"בפוריה גידלו דורה למטאטאים והיה בית מלאכה לייצור מטאטאים. שרנו את השיר המפורסם "דורה דורה מטאטא"...
 
"הדבר האופייני היה, ששמרו על המורשת של בן שמן. למרות שבביתניה יוצאי בן שמן לא היו רוב, מורשתם נשמרה".
 
 
 
 
ביתניה תחתית
ביתניה תחתית נוסדה כחוות ניסיונות של יק"א בשנת 1907. נערכו בה ניסיונות חקלאיים בזני ענבים שונים, בעצי פרי אחרים ובין היתר בניסיון לאיקלום האלה האמיתית, "Pistacia Vera" בלשון מדעית, הלא הוא עץ הפיסטוק. בראשית שנות הארבעים הועברה ביתניה תחתית, כולל חלק מאדמותיה, לידי קבוצת אלומות שישבה בפוריה. ביתניה היושבת סמוך מאד לירדן שימשה כמקום מגורים זמני לחלק מחברי אלומות, ובה בוצעו חלק מן העבודות שלא ניתן היה לבצע בפוריה כגון כביסת הבגדים.
 
להלן תיאורה של שולמית אלוני על ביתניה תחתית והחיים שהתנהלו בה ובסביבתה על-ידי חברי קבוצת אלומות.    
 
 
 
 
"בביתניה תחתית היה הבסיס. היתה שם מכבסה, מגהצה, ושם גם אירחו מבקרים, בבניין בן שתי הקומות. המקום היה יפה מאוד, זהו אחד המקומות היפים (לימים "מקורות" הרסו אותו ויש שם אתר נוצרי) כל האזור מסביב לביתניה תחתית לא דומה כיום למה שהיה. מהבניין הזה יצאנו לעבודות חוץ. עבדנו עבודות חוץ בבית זרע, באשדות יעקב ובדגניה".
 
"על שפת הירדן היתה קורה גדולה שהתאמנו עליה. היה שם עץ ענקי ועליו סוכה גדולה. מוטקה ואני גרנו בסוכה בימי הקיץ, שמעון (פרס) מספר שגם הוא גר שם...שמעון היה רפתן שלא ממש עבד ברפת, בתקופה של ביתניה כבר עבד עם  לוי אשכול, והיה רוב הזמן מחוץ למשק".
 
שולמית אלוני מתארת את החיים בביתניה תחתית בהתרגשות רבה. שם היא בילתה, על הסוכה שנבנתה במרומי עץ האקליפטוס השולח בדיו מעל הירדן הזורם, יחד עם אהובה מוטקה ליפקין במשך תקופות ארוכות.
 
 
 
 
זכור לך יום העלייה לביתניה עילית (גבעת אלומות ע"ק)?
בסוף שנת 1946 עברו חברי קבוצת אלומות מהר פוריה לגבעה ממול שנקראה באותה תקופה בשם "ביתניה עלית" והיום ידועה בשם גבעתאלומות.שעלו לביתניה עילית למדתי בירושלים בסמינר. באותה תקופה מוטקה עלה לירושלים, תחילה למעלה החמישה ואחר כך לירושלים וגרנו אז יחד. הייתי בת 17 .
"מוטקה נהרג במלחמת השחרור, בעת ליווי שיירה שיצאה להר טוב הנצורה. גופו נשאר שלם שלא כשאר גופות הנופלים באותו קרב. הוא היה אמור לצאת עם הל"ה, שיציאתם למשימה התעכבה ביומיים... אך הגורל כנראה הקדים את מותו".
 
"בביתניה עילית (גבעת אלומות ע"ק) אני הייתי "פרימוס" אצל סוניה ושמעון, שהיה נוסע הרבה, אבל כשהיה מגיע הביתה הייתי מצטרפת למימי (מימי דיין, אמו של עוזי דיין) שהיתה באה לקבוצה כי אחיותיה היו שם (חנה ברזילי). זוכרת סיפור על טורצ'י (זאב טור סיני) שהצטרף אלינו לילה אחד ונאלץ להטיל את מימין באקווריום כי היה קר לצאת החוצה...
 
 
 
האם שמעון (פרס) בלט כבר אז?
 
כן, בגלל סיבה אחרת. בתקופת פוריה, כשהיה המשבר ב"אחדות העבודה" ב- 1944 , הוא "גנב" את הנוער העובד ממפא"י... שמעון הוא זה שארגן טיול לאילת ולמצדה שבו הוכשר לראשונה שביל "הנחש" הידוע.
הוא בלט גם כי רכב על אופנוע. את שמעון העריכו מאוד אבל גם הסתייגו ממנו, כי לא היה מעורב מספיק.
את סוניה כולם אהבו.
 
מילה על פירוק אלומות?
 
"אלומות לא פורקה הם התפרקו בעצמם. רובם יצאו בכבוד ובאושר. אמנם לא קיבלו פיצויים אבל שמעון,
שהיה איש חשוב, דאג שכולם יעבדו בתעשייה האווירית ויתפרנסו."
 
 
משפט לסיכום:
"מה שזכור לי שהיתה בפוריה חדוות נעורים. בילינו הרבה בחיק הטבע, ברכיבה על סוסים. גידלנו אבטיחים ודורה. על ההר היו הבדואים שהיחסים איתם היו טובים מאוד. בביתניה (עלית = גבעת אלומות ע"ק) כבר לא הייתי מעורה וזה היה שונה, זה היה כבר "בעלביתי"..


 
 

 מיכה ורחל טלמון, צילום: חמוטל קציר-ליב

יוני 2007, באר-שבע

ליב

 

image/users/44229/ftp/my_files/ראיון טלמון מיכה 07.doc

 

פנינה ויוסקה יהלום


ראיון עם פנינה (מרגלית) יהלום ויוסקה יהלום בביתם בכינרת.
 
פנינה ןיוסקה יהלום מתגוררים בקבוצת כינרת.
טלפון: 04-6759298
 
יוסקה, מתי הגעת לאלומות?
 
"לאלומות הגעתי ב-1942.
 
"הגעתי לבן שמן מחדרה, כתלמיד חברת הנוער בשנים 1939-42. הייתי חבר בקבוצה ד' של הנוער העובד. בימים ההם לא היה עדיין הנח"ל ובתי הספר החקלאיים שמשו מקום להתארגנות גרעינים להתיישבות, להקמת יישובים חדשים ולהשלמת יישובים קיימים. היינו שלוש שכבות גיל, אני נמניתי עם הצעירים ואילו הבוגרים היו אז כבר בהכשרה בגבע. ההכשרה הייתה משקית וחברתית ולאחריה היו הולכים לאחת המושבות".
"המחזור שלי כמעט לא הכיר את הבוגרים למעט יהושע ברמן ומולה כהן, שנשלחו לבן שמן כמדריכים עוזרים למורים".
 
"יש לי זיכרונות טובים מבן שמן. אחד הנושאים החשובים היה העיסוק בעתיד ה"חוג". דיברנו על השאיפה לשוויון, לפשטות, על הרצון להיות אנשים טובים, אוהבים. ערך הפשטות היה כל כך משמעותי עד שאפילו התקבלו החלטות שחבר בחוג חייב לנעול סנדלים, להתלבש בפשטות. השאיפה להיות אנשים טובים הייתה מושרשת בנו, זו היתה האידאולוגיה שלנו".
 
"כבר בכיתה הראשונה ידענו שאנו משתייכים לגרעין שמיועד להשלים את אלומות. היינו אז בני 15-16 ומאלומות נשלחו שליחים לדבר איתנו, ביניהם היו אלחנן ישי (גם הוא מיוצאי מבן שמן) ואחיו, עקיבא ישי, שהיה המדריך הראשי. אלחנן ישי היה המקשר עם אלומות, הוא סיפר לנו על בעיית האדמות והמים באלומות. בכל פעם היה מצרף אליו חבר אחר: בן עמי, משה צורף, ואחרים, וכך הלך ונוצר הקשר של הגרעין שלנו עם קבוצת אלומות. באלומות באותה תקופה ידעו שאם לא "יגייסו" גרעין לא ישרדו, זה היה מאוד מתוכנן. כבר אז היינו שותפים לבעיות ולקשיים וזה היה נכון לעשות זאת כך. שתי הכיתות הבוגרות הלכו להכשרה בגבע לאותה מטרה, הצטרפות לאלומות. אנחנו באנו ישר מבן שמן והייתה לנו תחושה שאנחנו באים "להציל את אלומות".
 
"באלומות הוחלט לשלב אותנו בענפים ובוועדות, הניסיון הזה הצליח בחלקו ובחלקו לא. אני הייתי בוועדת חברים וסדרן עבודה. מוועדת החברים פרשתי אחרי שהבנתי שזה לא בשבילי... נהגו לדון שם בנושאים אישיים רגישים, לעתים". בתפקידי כסדרן עבודה הייתי נחרץ במיוחד, למשל, סידרתי מישהו לשמור בברכות הדגים, הוא הלך לסרט.. והדגים מתו... כעסתי ואמרתי לא ייתכן! צריך לסלקו מהקיבוץ. בשבילי זה היה סוף העולם שמישהו לא יתייצב לעבודה. אחרי המקרה הזה קראו לי למזכירות והחליפו אותי".
 
"בסך הכול הייתה תקופה יפה מאוד. עבדנו בחוץ בפלחה במשקים אחרים, כמו אשדות יעקב. היינו צועדים ברגל עד הכביש ומשם נסענו לאשדות יעקב. יציאת הנשים לעבודה בבית אלומות בטבריה, לעומת זאת, גרמה משברים קשים מאוד, חברתיים במיוחד. לעתים היה על הנשים היו להיעדר מהבית למשך ימים".
 
"אפשר לומר שאלומות עמדה בכל הקשיים האלה. המעבר לביתניה היה הישג חשוב מבחינה משקית. קיבלו אדמות, מים, השתייכות למועצה האזורית בעמק הירדן. לשבחה של אלומות ייאמר שזה היה שלב מתקדם מבחינת היישוב".
"כשעברנו לביתניה נחשבתי לעובד טוב, עבדתי בפלחה ובמספוא וגם בסיקול. חוץ מזה שהייתי סדרן עבודה גרוע הייתי עובד טוב.
"שמעון פרס הגיע לאלומות יחד איתנו, הוא בוגר ממני ב-3 שנים. ביוזמתו של אברהם גריידינגר, הוצע לפרס שהיה אז מזכיר אלומות, שאצא להדרכה בנוער העובד. זה היה בתקופת המתחים בין הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות (ועידת כפר ויתקין 1942) כשב-1944 היה הפילוג בתנועה הקיבוצית. בסוף הקימו את התנועה המאוחדת, שהייתה למעשה הנוער של מפלגת העבודה. יצאתי לנוער העובד כמפא"יניק והיה עליי לייצג את האינטרסים של מפא"י.
 
"הדרכתי ברצון בתל אביב כאשר באחת הפעולות הגיע רפי מגבעת השלושה, וביקש לדבר איתי. הוא היה גייס של הפלמ"ח ואמר: "באתי לגייס אותך". הסכמתי. שלחו אותי למשמר העמק. בחופשה הראשונה דיווחתי באלומות שאני בפלמ"ח. אמרו לי: "אתה בחוץ". כתבו מכתב למטה הפלמ"ח ובקשו שלא לקבל אותי כי הלכתי ללא רשות הקבוצה. הפלמ"ח דחה את בקשתו של הקיבוץ".
 
האם אנשים באלומות עשו "מה שבא להם"?
 
"לא. היה מקובל לקבל אישור או לעזוב. הייתה קבוצה שהלכה לצבא הבריטי, זו הייתה החלטה של הקיבוץ. מי שלא קיבל רשות מראש והתגייס לבריגדה, בדיעבד אושר לו, זה היה מקובל. לפלמ"ח לא היה מקובל שהולכים ללא רשות. החלטתי הייתה חריגה וקיבלתי על עצמי את החלטת הקבוצה. בסך הכול הייתי כשנה באלומות (ב-1943 התגייסתי לפלמ"ח) וכחצי שנה אחר כך קראו לי חזרה והייתי מוכן לחזור. נהייתי חבר בקבוצה והמשכתי לצבא קבע כשהוקם צה"ל.
 
"ההיכרות עם פנינה הייתה בתקופה שהייתי במשמר העמק, פנינה התגוררה אז בבית זרע. היה לי חבר, אוריאל לין, שגם לו הייתה חברה בבית זרע. פעם הלכתי מיבניאל לבית זרע ברגל וכשהגעתי התברר לי שפנינה נסעה לירושלים עם אוטו החלב..."
 
"אחרי שנישאנו באלומות נהיינו חברי אלומות ונולדה בתנו הבכורה, תמי.
 
מה הייתה דעתך על אלומות מהיכרותך איתה?
 
"כמובן שהייתי קשור לבני גילי ולבני הגרעין שלי המבוגרים יותר.
לסכם, אסכם חיובי. אני מוכרח להגיד על אלומות שהאנשים היו טובים אך הקיבוץ היה גרוע. כל קבוצת הוותיקים שהובילו את הקיבוץ לא יכלו להסתדר ביחד. מה שמעניין שמרגע שהתפרקו האנשים לא עזבו אחד את השני...
"אלומות ב-10 השנים האחרונות לפני הפירוק, סבלה מיריבויות בין קבוצת ההנהגה הוותיקה וזה הביא לכך שאנשים חדשים לא נקלטו בקיבוץ. לדעתי סנטה צדקה, היה צריך לפרק את אלומות".
 
האם יש קשר לכך שהנהגת אלומות הייתה שייכת לרפ"י?
 
"לא היה קשר. לא חשבתי ההיבט הפוליטי. אגב, אלומות קיבלה המון עזרה כלכלית שבסופו של דבר ירדה לטמיון".
 
התקציב הלך למפעל המים הגדול שנועד להשקות את אדמות ביתניה תחתית...
 
"פיברקו את התקציב, אבל העניין היה חברתי, אולי יריבות על ההנהגה של הקיבוץ. פוליטיזציה? לא חשבתי על זה, כולם היו מפא"ניקים..בעד בן גוריון"
 
 
פנינה (מרגלית) יהלום.
 
 פנינה, מתי הגעת לאלומות?
 
"ב-1947 הגעתי לעמק הירדן להיות מורה בבית החינוך המשותף בדגניה. בספטמבר 1949 הגעתי לאלומות. גרתי בביתניה תחתית, שם היו אז כמה חברים בודדים מאלומות שעבדו שם. (יאיר לוי).
 
"בשנה השנייה לעבודתי עליתי על טרמפ, עגלה ופרדה של חבר, משה מרק, וכשהגעתי לסיבוב לביתניה החלטתי שאלך לכינרת ואחזור לביתניה. הייתה לי חברה בכינרת, אסתר זאכי, שאירחה אותי בחדרה. למחרת אמר לי עמינדב ישראלי, מנהל בית החינוך המשותף: "את לא יכולה לנסוע לביתניה, זה מסוכן" (בסמוך היה הכפר עבודייה). לא באתי אז לכינרת, אבל עברתי לבית זרע, כל הילדים שם למדו בבית החינוך, אהבתי מאוד את בית זרע. יוסקה היה אז בפלמ"ח והקשר שלי לאלומות היה בזכות אחותי, מיריק, שעד אז לא היינו יחד אף פעם.
"יוסקה ואני התחתנו באלומות ובחתונתנו היה כתוב: והייתה המרגלית ליהלום..."
 
באיזה נסיבות עזבת את אלומות ומתי?
 
"לא נשארתי כי יוסקה לא היה. עבדתי בבית החינוך ולמעשה לא היה לי קשר עם אנשי אלומות. באתי בגלל מיריק ואחרי שמיריק ומיכאל עזבו (לבית שערים ב-1952, יחד עם יענקלה ורותי, שעזבו לכפר יחזקאל), נותרתי לבד באלומות. הורי התלמידים בכינרת הציעו לי לבוא וב-1953 עזבנו יוסקה ואני לכינרת.
 
מה היתה דעתך על אלומות מהיכרותך איתה?
 
"לא היה לי קשר רגשי אמיתי לאלומות ולא לאנשים למעט מרים נפתלי, שהייתה המטפלת של תמי, והיא תמכה בי בהליכה לכינרת.
 
"כשעזבנו, למרות שלא עשינו שום עוול, החליטו באלומות להביא את העניין לתנועה. את אלומות ייצג אברהם גריידינגר, ומרדכי וינר מדגניה א', היה הבורר מטעם התנועה והוא פסק שאין למנוע מאיתנו לעבור לכינרת.
 
"בעניין הפירוק, התנועה עמדה על כך שכולם יעזבו, את זה שמעתי מאיתן ברזילי. כינרת קיבלה את יענקלה וייס ויואב שפיגלגלס.
"לא היה קשר בין העובדה שהנהגת אלומות הייתה שייכת לרפ"י לבין הפירוק.
 
"היה לי קשר לשולמית אלוני, למדנו יחד בירושלים. מוטקה (ליפקין) היה בא הרבה לירושלים, אבי היה מזכיר לשכת העבודה המאוחדת בירושלים ומוטקה בא אלינו הביתה ביקש מאבי למצוא לו עבודה".


אברהם ואלישבע גרידינגר

ראיון חופשי עם משפחת גריידינגר
הראיון נערך בביתם ביהוד באוגוסט 2007
עורכות הראיון חמוטל קציר-ליב ועפרה קינן; כתיבה ועריכה: חמוטל קציר ליב
 
א. פרטים אישיים:
 
שם: אברהם ואלישבע גריידינגר
 
כתובת: יהוד
 
אברהם, ספר על שנותיך באלומות ועל הפירוק:
"אלומות התקיימה בין השנים 1936-68, 32 שנה. חברים התחילו כנערים. קיבלנו מספר הכשרות של הנוער העובד שהיו אמורות להשלים ולהגדיל את מספר החברים באלומות. ההכשרות לא החזיקו מעמד והתפזרו. בודדים נשארו מכל הכשרה.
"אחרי המלחמה, בתחילת שנות החמישים, הייתה עזיבה של ותיקים רבים (מיכה ורחל, מיריק ומיכאל, קופל ומאשה).
"הגרעין הרציני האחרון שהגיע לאלומות, גרעין הנוער העובד מקריית חיים, הגיע ב-1957, גרעין נח"ל שחבריו שהו בקיבוץ גבע ואחר כך עלו לאלומות.
"דמויות כמו יצחק רועה, שמואל פרסקי, אליעזר שוויק (?) , שירה ליסבסקי, היו אנשים שמיום קליטתם קיבלו על עצמם תפקידים רציניים במשק, כמרכזי ענפים, חברות בוועדת תרבות, ארגון וביצוע פעולות תרבותיות כמו מסיבות וחתונות. היינו בטוחים שמהם תצמח הישועה. לדאבוננו, גם הגרעין הזה התחיל להתפזר, וזאת הייתה אכזבה גדולה מאוד. באותה תקופה חברי גרעין המייסדים היו כבר בני חמישים. עם ההכשרות וההשלמות לא הצלחנו."
"כאשר עלה עניין הפירוק הייתה לנו הצעה לצרף אלינו גרעין מבוגר יותר, נציגים שלנו פנו למזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים, הצגנו את הבעיה הדמוגרפית של הקיבוץ והצענו לקלוט גרעין עולים מבוגרים יותר. תחילה לא נענינו כלל ואז הופיעה סנטה יוספטל (מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים בשנים: 1962 - 19651967 - 1970), באסיפת הקיבוץ, והנושא עלה שוב. תשובתה הייתה, שלדעתה הקבוצה נכשלה בקליטת גרעינים חדשים ותוספת חברים חדשים ולכן המזכירות חושבת שגם גרעין עולים לא ייקלט ולכן היא אינה רואה מוצא אחר מאשר עזיבת המקום. היינו אז כ-70 חברים והיו כ-40 ילדים ביניהם 6 בוגרים בסוף שנות ה-20 שלהם. החלטנו ללכת. התנועה לא פנתה לקיבוצים אחרים על מנת לקלוט אותנו בקיבוץ אחר."
"לימים ראיתי את הפרוטוקול של אסיפת הקיבוץ בקבוצת כינרת בה הועלו את בקשת משפחת צורף ויעקב וייס, להצטרף לקבוצה. נאמר שם, בין היתר, שיצטרכו לתת להם שיכון ותיקים וזה יהיה על חשבון חברי כינרת... מדגניה ב' פנו אל אלישבע ואליי, עניתי להם, תפתחו את השער אם אתם רוצים לקלוט את אנשי אלומות..."
"הפיזור נמשך כחצי שנה. עד ליומו האחרון של הקיבוץ, כל חבר יצא לעבודתו בבוקר. לא היה אחד שניצל את ההזדמנות. המשק המשיך לפעול. המשק היה יכול להתקיים כלכלית וחברתית, ואכן הוא תפקד על ליומו האחרון."
"לאלומות אומנם היו חובות, אבל כמה שנים אחרי העזיבה כל החובות למעשה נשחקו ונמחקו לאפס. (באופן פרדוכסלי ח.ק.), לו היינו נשארים מצבנו היה מצוין, היינו בעלי נכסים ללא חובות..."
 
"בשם חברי אלומות פנינו לוועד הפועל של ההסתדרות, שהייתה לו ועדת ביקורת, (מעין בית משפט עליון של ההסתדרות). פנינו ליו"ר, יעקב ברומברג, והצגנו את המצב. היינו 35 משפחות עם ילדים שנאלצים לעזוב את ביתם ( ואת מקור פרנסתם ח.ק.) ברומברג הסכים שישנו צורך שנקבל סכום כסף כפיצוי, בזכות התערבות הוועד הפועל קיבלנו את הפיצויים. חברים קיבלו לפי שנות ותק, לפי הבוגר במשפחה, ולפי מספר וגיל הילדים. התעורר ויכוח בין החברות, האם לפי הוותק של החבר הבוגר או לפי אשתו..."
 
 
 
 
 עבודה:
 
ספר על עבודתך בקיבוץ:
 
"עבדתי בגן הירק כ-15 שנה, הקמתי את ענף הירקות במשק, ו-שבע שנים הייתי מרכז המשק. בתקופת פורייה עבדנו בעבודות חוץ. אני עבדתי באשדות יעקב יחד עם מיריק. אשדות הייתה המשק הגדול ביותר באזור. היה להם מפעל לריבות שסיפק ריבות לצבא הבריטי. עבדנו במספוא, והייתי עגלון במפעל הריבות. הקמנו 2-3 אוהלים באשדות ושם ישנו ובימי שישי בערב היינו חוזרים לפורייה. גרתי עם מיריק וניסן באוהל עגול של שלושה, לא היה קל אבל אהבתי את העבודות האלה. אלישבע הייתה אז בבן שמן ובתקופה ההיא התחילה החברות בינינו. אני זוכר שאלישבע הייתה אמורה לבוא לביקור ולא היו לי בגדים נקיים...הייתי במצוקה ואז מיריק הצילה אותי.. והתנדבה לכבס ולגהץ את מכנסיי. לבסוף אלישבע לא הגיעה..."
 
מה דעתך על כך שנאמר שחברים  באלומות לא עבדו למעשה בקיבוץ
 
"חברים לא חפשו לעצמם קריירות בחוץ, זה לא נכון. היו מספר חברים שעבדו בשליחות כפעילים בחוץ אך זה לא היה מאפיין של חברי אלומות."
 
"אלחנן התחיל לעבוד בתעשייה האווירית לפני שעזבנו. היה סגן מנהל מפעל מבט. אחרי העזיבה הוא סידר ל-12 משפחות מאלומות עבודה בתע"ש. הוא דאג גם לדיור. פנה ביוזמתו לשיכון עובדים ביהוד ובאור יהודה שם נקלטו חברי אלומות. אלחנן גם קלט אותי בעבודה.
"שמואל פרסקי שהיה דייג באלומות, עבד בתע"ש. חיים עמר שניהל את הכרם באלומות היה לימים אחראי על מחסן החלפים באגף הייצור בתעשייה האווירית".
 
 
 חיי החברה והתרבות
מה אתה זוכר מחיי התרבות בקבוצה?
 
"אתחיל בבן שמן שם היו מנהגים תרבותיים קבועים למשל, ימי שישי בערב בהם תמיד חגגו את השבת.. אני זוכר את חדר האוכל עם נגינת הפסנתר, השירה והקראת קטעים כתובים. כל שבת אחר הצהריים היה עונג שבת, הרצאה או שתיים, נגינה ושירה, וכל חג נחוג על ידי כל הכפר בהופעות, שירה וריקודים. ד"ר ליהמן שייסד את כפר הנוער דאג לנושא התרבותי".
 
"באלומות שמרנו על המסורת התרבותית הזאת. כל יום שישי החל בטכס הדלקת נרות בחדר האוכל ובקריאה בציבור של יצירה ספרותית, גם העונג שבת שהיה מוקדש ליצירה ספרותית. חגגנו את כל החגים כמובן".
 
" נשאנו ב-1947 באלומות. אני זוכר שבחתונה שלנו הגנרטור שבק ונעשה חושך. בערב המסיבה בחדר האוכל לא היה חשמל. בסביבות השעה 9 בערב נדלק האור ואז התחילה המסיבה...
"ב-1947 הייתי מזכיר ארצי של הנוער העובד. אלישבע הייתה אז בתל אביב. כמה שבועות לפני החתונה ביקרתי באלומות ושמעון היה אז מזכיר. סיפרתי לו על החתונה וביקשתי שיזמין את הרב מכנרת המושבה, הרב כהן, לל"ג בעומר. הוא אמר בסדר. שבוע לפני החתונה התברר לי ששכח ... החתונה נדחתה לשבועות."
 
חיי משפחה
 
מה אתה יכול לספר על חיי המשפחה?
 
"אני רוצה לציין את דעתי החיובית, (בניגוד לדעה הרווחת ח.ק.), על החינוך המשותף.
כשנה אחרי שהגענו ליהוד אמרתי לארבעת ילדיי, עכשיו אתם גרים בבית, אתם בטח מאושרים. פה אחד כולם ענו שבאלומות היה טוב יותר. בני גבי שהיה בן 11 כשעזבנו היה בוכה בלילות במשך תקופה ארוכה. לדעתי, הלינה המשותפת הייתה בעיקר כורח המציאות הכלכלית באותם ימים אך היו לה יתרונות רבים. בקיבוץ ידענו מי הן החברות שמטפלות בילדים והן כולן קיבלו הכשרה, אף פעם לא הייתה מטפלת אקראית".
 
 
"אלישבע הייתה אחראית על מחסן הבגדים בקיבוץ. השירות הטוב ביותר היה הטיפול בבגדים, שכלל כביסה, גיהוץ ותיקונים. אלישבע הזמינה נציג מהמחלקה לפריון העבודה כדי לייעל את תהליך הגיהוץ והטיפול בבגדים, ונוספו מעגלה, מכונות תפירה וסלים לאחסון הבגדים. אלישבע עבדה גם בבית הילדים".
 
אלישבע:
"אני לא הכרתי חיים אחרים. הייתי בבן שמן מגיל ארבע. חיי השיתוף היו לי כמובן מאליו".

דברים לזכר אלישבע ביום פטירתה                   6/1/2016
החיים לא פינקו את אלישבע. יתמות מגיל צעיר, מותו הטרגי של גבריאל-אחיה כתוצאה מפגיעת מטוס
ריסוס בראשו בשובל, בערוב ימיה מותו של גבי -בנה ופטירתו של אברהם זמן קצר אחר כך. כל אלה
מאורעות קשים המטביעים חותמם על הנפש.
אולם אלישבע, למרות הכל, שמרה על אופטימיות ולא נכנעה למרירות ורחמים עצמיים.
על מות אביה כשהיתה ילדה קטנה אמרה לי: "לא הבנתי מה זה למות, אז גבריאל הראה לי ציפור מתה
ואמר לי- זה נקרא למות".
על מות גבריאל אחיה בדמי ימיו, אמרה לי: "רקדתי ריקודי עם, הפסקתי כשגבריאל נפטר."
על כך שנאלצה להיפרק מגבי, שנקרא על שם גבריאל, אמרה על קברו ספק לעצמה ספק לאחרים:
" זה לא נתפס, זה לא נתפס."
אחרי מות אברהם שהיה ספון במיטתו במשך תקופה שאלתי אותה: " כשאברהם כבר שכב במיטתו וכמעט לא דיבר היה לך יותר קל?"
היא ענתה: " אבל הוא היה" והוא היה והיה מאד דומיננטי בחייה מגיל צעיר מאד.
אלישבע הייתה אשה צנועה מאד, רחוקה מכל התנשאות למרות שהייתה בעלת יחוס משפחתי מכובד מאד.
להיות בת של רופא בשנות ה-20 בארץ ישראל ממגורשי תרפ"ט בחברון, להיות בת של אם שהייתה בביתניה עילית, לגדול במשפחה שבה ברל כצנלסון ועוד מכובדים מראשית ההתיישבות הציונית הם מבאי ביתם,
אינו דבר של מה בכך.
ובכל זאת אלישבע נחבאה אל הכלים ובנתה יחד עם אברהם ז"ל, מי שהיה לה גם אב וגם בעל, משפחה לתפארת. כל זמן שיכלה לא הפסיקה לעבוד וליצר. היא בישלה, אפתה ואירחה חברים ומשפחה עד
גיל מבוגר מאד. היא רקמה, סרגה, תפרה ועיצבה גם כאשר ידיה כבר פחות נשמעו לה.
מותה מסיים עבורינו פרק בחיים וסוגר את ביתה שהיה כל כך משמעותי עבורינו ועבור ילדינו.
                                                                                 חנה- כלתה

גיטה דריזין

 
 
בשנת 1934 עליתי ארצה,מגרמניה, ביחד עם יהודה אילוני, יענקלה עשת , מנקי ומרגוט  , במסגרת עליית הנוער של רחה פרייר. כחברת נוער, נשלחנו לדגניה א', שם  למדנו עברית, השלמנו את לימודינו ועברנו הכשרה, לקראת חיי קיבוץ עתידיים. ברור היה לכולנו שנקים קיבוץ, משום שזוהי הייתה מטרת תנועת 'הנוער העובד', אליה היינו מסונפים בדגניה. לאחר שנתיים ימים, הקמנו את קבוצת אלומות עם גרעין נוסף שבא מבן שמן.
 האהבה האמיתית  שלי הייתה העבודה החקלאית , אבל מי יכול היה להרשות לעצמו את הלוקסוס של נטיות לב. וכך, למרות שהיה לי רומן קצר עם הדיר ועם הפלחה, רתמו אותי ל"עבודת הקודש" כאקונומית , עבודה שנשאתי בה זמן רב.
כיון שבאתי מדגניה, קיבוץ מבוסס, במונחים של אותם ימים, הרי שהורגלתי לאוכל טוב, ואת הנכס הזה הבאתי איתי גם לקבוצה.
כשהיינו בזיכרון, התנאים היו קשים מאד: גרנו, בהתחלה, במבנה ישן, על יד היקב, 'חירבה', בעברית צחה; באותו המבנה היו המגורים וחדר האוכל והמטבח. לבשל בישלנו על פרימוסים, מה שאומר שהתנאים היו ממש פרימיטיביים, אבל קיבלנו עזרה והדרכה מויצ'ו , וגם שיינה קורנגולד ( אחותה של גולדה מאיר ), שהייתה אמא של חיים ג'ינג'י ומורה לכלכלת בית, בו-זמנית, באה לתת לנו מניסיונה.
אקונומיה , פרט להכנת האוכל ותיכנון התקציב ,כרוכה גם בקניית המצרכים וסחיבתם למחנה, וכול זאת עשיתי בעצמי ולבדי, וזה היה בהחלט קשה.
ואם לא די בכך, הייתי מעירה את כולם ב-4 בבוקר, כי בין כה וכה הייתי צריכה לקום לפני כולם להכנת ארוחת הבוקר.בקיצור, חיים קשים. אלא מאי , זו הייתה חווייה מיוחדת; עבדנו מאד קשה , בתנאים מאד קשים, אבל החברותא והאווירה היו נהדרים.
פעם נקראתי "לבירור", משום ש"האשימו" אותי שמתוך תקציב של 20 גרוש הוצאתי "רק" 16 גרוש, כלומר, אני קמצנית על חשבון הכלל.האמת הייתה, כמובן, שונה - למרות שאין הנחתום מעיד על עיסתו  -  הרי שהאוכל היה טוב. ואם צריך עוד הוכחה לעניין : כשפעם נשלחתי למחנה של 'הנוער העובד', הייתה הזדמנות להשוות את האוכל שהכנתי עם הקבוצות האחרות, ויצאתי כשידי על העליונה.
 
לאחר זמן הקמנו , ביחד עם קופת חולים,  את 'בית אלומות' , בית ערבי בטבריה, שהוסב לבית הבראה. אנשים היו באים לשהות בו ימים ושבועות, להתרחץ בחמי- טבריה ולקבל טיפולים רפואיים. זה היה ענף משקי ואני ניהלתי את הבית הזה זמן מה. כשהייתי בתפקיד בטבריה, הייתי עולה לאלומות רק בסופי שבוע, משום כך לא הייתה לי פינה משלי, ונאלצתי להיות פרימוס, ותמיד הייתי פרימוס אצל יהודה ושלומית אילוני.
מ- 1943 , כשלש שנים, הייתי הגזברית של אלומות.
על חינוך וילדים : אני מוכרחה לציין שהיינו מאד צעירים, וכשבאנו לבחור , למשל, מטפלת עבור הילדים , היינו בררנים מאד, ופסלנו על הסף אנשים, הרבה פעמים בגלל היותנו צעירים וחסרי ניסיון, שאחר כך הוכיחו שהם טובים ומצליחים במערכת החינוך , לתפארת מדינת ישראל.
חיי התרבות היו משהו שראוי לציון; אלחנן,  והאנשים שבאו מבן שמן הביאו איתם מסורת ועשייה תרבותית. הייתה, למשל, מסורת של 'סעודה שלישית', שהיא התכנסות במוצאי שבת , מלווה בהקראות ושירה. הייתה מקהלה שאירגן וניצח יהודה אילוני  והוא אף נתן חוג לתנ'כ.
את אלומות עזבתי ב- 1946, משום שהייתי חייבת לצאת לעזרת ההורים, שגרו ,אז, בתל-אביב. התקופה שחייתי באלומות הייתה תקופה יפה, ואינני מצטערת על אף רגע.לאחר העזיבה נשמרו הקשרים עם החברים שנשארו באלומות, וגם עם אלה שהיו מחוץ לקבוצה.

חיים עמר 1940

 

חווה ליכטונג

הקשר בינך לבין קבוצת אלומות:
 
מתי הגעת לאלומות? הייתי שייכת לחוג הצעיר בבן-שמן, החוג שיועד להשלים את הבוגרים שהקימו את קבוצת אלומות. הגעתי לאלומות, בזכרון יעקב, ב-1938.
אברהמל'ה היה שייך לגרעין "פיסטוק", הגרעין שיסד את גשר. אבל היו לו בעיות עיניים קשות, הוא חי תקופה מסויימת בירושלים על מנת להתרפא אצל הרופא ד"ר פייגנבאום. עם עליית הגרעין לגשר, הוא חיפש קבוצה הנמצאת במקום גבוה ופחות חם.לכן הוא הגיע לאלומות בתקופת זכרון יעקב.
 
מה היו המניעים שלך להגיע לקבוצה?
כאמור אנחנו היינו מיועדים להשלים את קבוצת אלומות שהוקמה על-ידי חניכי בן-שמן. לאחר בן-שמן הייתי שנה בבית, להרחבת ההשכלה, והחוג היה בגבע בהכשרה. יחד אתי הגיעו יעל (זייז'יק) ושרה הקסנר-אלון.
כמה שנים היית באלומות?
כ-30
מתי עזבת את הקבוצה?
כאשר הקבוצה התפרקה.
מה היו נסיבות עזיבתך?
מאד הצטערתי על הפירוק.אך זה לא נפל עלי בהפתעה גמורה. בדמיוני הרבה פעמים עזבתי לפני שהגיע העזיבה של ממש. הייתי נורא קשורה לנוף, גם את חיי הקיבוץ די אהבתי, הוא שיחרר אותי ממשק בית שאינני אוהבת כל-כך.
מצד שני הפירוק איפשר לנו, לאברהמל'ה ולי, התחלה חדשה. עבודה חדשה, ניהול משק בית. כל החיים אחרים ומעניינים. היה עלינו ללמוד להסתדר כלכלית. עבדנו מאד קשה, קיבלנו, ברמות השבים לולים לתחזוקה בנוסף ללול שהיה שלנו. בשביל הפרנסה לא עושים חשבון ועובדים בכל מה שניתן. את העופות שאי אפשר היה לשווק שחטתי ובישלתי לנו למאכל.
 
מבחינה חברתית נשארנו די מנותקים. הקירבה האמיתית נשארה לאנשי אלומות.
עבודה:
 
תאר בקצרה את העבודות שעבדת בהן בעיקר בתקופת היותך באלומות? (השתדל לספר באופן צבעוני, כולל תחושותיך כלפי העבודה, כלפי האנשים שעמם עבדת וכו,)
בהתחלה עבדנו אצל האיכרים. אני עבדתי בזמירה, בפרדס, במשק בית (היה נורא). היה לנו הסדר עם רופא השיניים של המושבה זכרון יעקב שאנחנו נתנו עבודה, לטפל בבית ובתינוקות שלו, תמורת טיפול שיניים לחברי אלומות.
 אברהמל'ה בא ממשפחה שכולם עבדו יחד. לאבא שלו הייתה נגריה. קיים אפילו מכתב שאבא של אברהמל'ה שלח אליו ובו הסבר איך לפרק את צריפי הקבוצה בזכרון יעקב על מנת להעביר אותם לפוריה.
 
ספר מה היו השאיפות המקצועיות שלך והאם הם יכלו להתגשם בקבוצה?
עוד בהיותי נערה בבן-שמן החלטתי להיות חקלאית. בפוריה התחלתי לעבוד ברפת ועבדתי בה כל השנים עד הפירוק. מאד אהבתי את עבודתי.
 
כיצד הוגשמו שאיפותיך המקצועיות מחוץ לקבוצה?
כל שאיפותי המקצועיות הוגשמו.
 
חיי החברה והתרבות
אני הרגשתי שחיי התרבות היו דלים. לעיתים הביאו הרצאות, או מופעים קטנים. אני ידעתי להשתמש בכל מה שהובא לעמק הירדן. הלכתי למופעים האמפיתיאטרון בעמק או במקומות אחרים וזה העשיר את חיי התרבות שלי.
 
מה זכור לך לחיוב ולשלילה מחיי התרבות של קבוצת אלומות? (ערבי ששי, חגים, סרט, נסיעה להצגות)
את עיקר חיי התרבות ובסיסם יש ליחס לבן-שמן. משם לקחנו את קבלת השבת ואת הסעודה השלישית שעשינו. מאד מאד אהבתי את סדר פסח בקבוצה. הוא היה אירוע מאד יפה ומיוחד.
בראאש השנה היו שיחות שנתיות. זה היה אירוע כל-כך חשוב שבראש השנה תש"א, שחלקנו עוד היה במחנה בזכרון יעקב, והשיחות התקיימו בפוריה, נסענו בעגלה עם סוסים חמישה חבר'ה מזכרון לפוריה.
ידענו לארגן חגיגות
באיזו מדה חיי החברה היו גורם מרכזי עבורך בזמן היותך בקבוצה? (תאר ארועים שנשארו חרוטים בזכרונך).
 
ספר באילו תפקידים בתחום החברה והתרבות לקחת חלק פעיל?
הייתי עסוקה כמעט באופן בלעדי בעבודה, ולא הייתי פעילה בחיי החברה.
חיי משפחה
תאר את חיי המשפחה בקבוצה כפי שהם השתקפו בעיניך.
(זוגיות, נישואין, הפרימוס, ילדים, לינה משותפת, מעמד המטפלת, חברת הילדים).
 
חיי המשפחה היו שמחים. זוגות החזיקו מעמד עשרות שנים. באלומות הייתה הפקרות אבל היא הייתה לטובה. אצלנו הייתה יותר סובלנות מאשר בקיבוצים אחרים. זה היה לטובה. למרות שהילדים ישנו בבית ילדים כשראינו שלאחת הבנות שלנו קשה יכולנו לקחת אותה לישון בחדר ההורים.

אלחנן ישי

אלחנן ישי, חבר קבוצת אלומות מראשית התארגנותה בבן שמן ועד פירוקה בשנת 1968.

תפקידים מרכזיים רבים מילא אלחנן בקבוצה, ובמדינה.

על חייו ותרומתו עוד יכתב.

בשלב זה בחרנו להביא קישור המספר בקצרה על אלחנן, כפי שפורסם במכינה הנושאת את שמו.

 

http://www.boker.org.il/meida/education/mechina/elhana.htm

בנו זס ברק

כיצד הגיע בנו זס (ברק) לאלומות

קטע מרשימתו של בנו (בנימין) ברק "עם חגנו" התפרסם לראשונה בעלון קבוצת אלומות 1962

הביאה לדפוס והעירה הערות עפרה קינן

לא אבוא ברשימתי זו להתחרות עם שלום ליש. יהיו אלה קצת ציונים והרהורים על הקבוצה והנעשה בתוכה מאז ועד היום.

- חנוכה תרצ"ו ואני אז נער - עולה חדש בכפר הנוער בן שמן. "הסמינר" ערך בחדר האוכל נשף פרידה גדול ערב צאתו לזכרון-יעקב "לכבוש העבודה העברית".

היתה זו היכרותי הראשונה עם הקבוצה. כעבור שנה ביקרתי לראשונה בזכרון-יעקב. הקבוצה שכנה עדיין ב"חרבה" לא הרחק מן היקב. באותו לילה בקרנו אצל זקן מופלא - חיים דב ז"ל - שומר היקב, יהודי שומר מצוות היה ואת חברי הקבוצה אהב כבניו ממש.

אחר כך באה שנת הכשרה בדגניה (כנראה דגניה ב' ע"ק) ואחוד הגרעין מבן-שמן עם הגרעין משפיה אשר היה בדגניה א'. ספטמבר 1939; פרצה מלחמת העולם. משלחת מחברי הקבוצה (קבוצת אלומות הנמצאת עדיין בזכרון-יעקב, ע"ק) מבקרת בדגניה ומשדלת אותנו להצטרף אליה, אך אנחנו באחת: עצמאות. מה לנו ולזקנים אלה בזכרון יעקב? על כן אנו יוצאים לחדרה; אל עשרת הקבוצים החיים במושבה בתור פלוגות עבודה המחכות לתורן להתיישבות נוספת. ..

בפעם הראשונה אנו עומדים ברשות עצמנו. המושבה עיקר פרנסתה על הפרדסים; ומי חפץ בתפוחי זהב בזמן המלחמה? בין כה וכה אין אניות להובילם לחו"ל. על כן רב חוסר העבודה וההרגשה קשה. אם כי באה לאחר זמן מה גאות כלכלית ואפשר להתקיים, אין הקבוצה אשר נוצרה משני גופים מתלכדת לגוף אחד ומחליטים להפרד.

הגרעין הבנשמני עוזב את המקום ומתחסל, חלק מצטרף לקבוצות אחרות וחלק פונה לכל עבר.

וכך הגעתי בוקר אחד לפני 21 שנה לקבוצה על מנת להצטרף אליה.

יהודית דרור ( בעבר איטה שור ) מספרת על ימיה הראשונים של קבוצת אלומות
 
רשמה: רוני קמה (סיוון)
 
 בלה ( לייבל , ולימים קורנגולד – קמה ) ואני היינו חברות מגיל חמש – שש - הגיל בו הגעתי לכפר יחזקאל .
בכפר יחזקאל היה לנו מדריך מעין חרוד – צבי תמרי שנשלח ע"י הנוער העובד ובאמצעותו יצרנו קשרים עם הנוער העובד .
כשהיינו בנות 15 – 16 שמענו שבתל חי התארגן גרעין של הנוער העובד על מנת לצאת אחר כך להתיישבות ( גרעין זה עלה יותר מאוחר לחולתא )  . הם היו בתל חי , למדו כמה שעות ועבדו כמה שעות וזה מאוד מצא חן בעינינו . החלטנו שתינו להיצטרף . פנינו לנועד העובד אך הם לא הסכימו .
 צו התנועה היה ללכת לבן שמן ולהקים שם גרעין של הנוער העובד . הגרעין שהיה בתל חי כבר היה שייך לנוער העובד אבל בבן שמן הם עוד לא הגדירו את עצמם כשייכים לנוער העובד . אז התנועה החליטה לשלוח חמישה נערים ונערות לבן שמן על מנת להשפיע ולאחד אותם לגרעין שיהיה מטעם הנוער העובד . מכפר יחזקאל היינו שתינו , שתיים היו מתל אביב מהתנועה – רוחל'ה ( אדלר ) ויהודית ( שפירא ) וזאב פרדס היה מפרדס חנה .
שאר חברי הגרעין היו נערים ונערות בני 18 – 19 שלמדו בבן שמן וחונכו שם לחקלאות . אחר כך הם הלכו להכשרה לדגניה ב' . כשהם סיימו את ההכשרה , הם חזרו לבן שמן בתור גרעין ללכת להתיישבות . נתנו להם תנאים נפלאים כי הם ממש בני המקום . ההצעה הייתה של ד"ר להמן : תבואו , תכשירו את עצמכם , תעבדו חצי יום בכל מיני עבודות שיכשירו אתכם אחר כך להיות קבוצה עצמאית . התנאים מאוד טובים . לפני הצהריים עבדנו וקיבלנו שכר ואחרי הצהריים למדנו . לימדו אותנו ד"ר להמן – אמנות ומרכז הפלחה .
היינו בבן שמן שנה ואז החלטנו ללכת להתיישבות . הציעו לנו כמה מקומות ואנחנו בחרנו בזיכרון יעקב כי המטרה הייתה כיבוש העבודה העברית .
בקבוצת החלוץ היו בלה – בתפקיד המבשלת , מַטוּסְקֵה ( מתיתיהו דרור – בעלה של איטה ) , שייקה ודוב מוזס . הם התמקמו ב "חירבֵּה " , הקימו את האוהלים , הכינו את המקום ואחרי כחודש הגיעה הקבוצה כולה .
כמו שרואים בתמונה ישבנו יום אחד על גבעה כדי לבחור שם לקבוצה . היו כל מיני הצעות כמו         "שיבולים" , "גרעינים" ועוד . הכל שמות הקשורים בחקלאות . שם קיבלנו את השם "אלומות" ומאז היינו אלומות .
קודם גרנו ב " חירבה " ע"י היקב ואחר כך קיבלנו שטח למחנה ע"י שוורץ ובית דניאל . 
גרנו שלושה באוהל . אני גרתי עם אברמ'לה ( סלע ) ועם עוד בחור שאיני זוכרת את שמו . 
כשהגענו כולנו לזיכרון , התחלנו לחפש עבודה . שאלנו את האיכרים אך אף איכר לא רצה לקבל אותנו כי אמרו שאנחנו לא יודעים לעבוד . כמה שלא אמרנו להם שאנחנו מבן שמן , זה מוסד חקלאי ובי"ס חקלאי . לא , הם לא רצו : " רק הערבים יודעים את העבודה " .
זה היה בעונת הזמירה ומהמרכז החקלאי הציעו שישלחו לנו מדריך שידריך אותנו איך לזמור את הגפנים . בא המדריך והדריך קבוצה של חברים איך לזמור , בקבוצה זו היינו אלי ואני ומרגוט ועוד שני בחורים . הכרמים שאנחנו זמרנו נתנו יבול פי כמה וכמה מהאחרים .
יותר מאוחר גם היה לנו עדר כבשים .
מטוסקה ואני התחתנו בזיכרון . אני זוכרת שישבנו בחדר האוכל ושרנו . עוד יש לי השיר שחיברו לנו . בין המוזמנים היו גם איכרים מזיכרון אצלם עבדנו .
בדצמבר 1937 בלה וחיים התחתנו . החופה הייתה בזיכרון . הביאו רב וההורים באו וכו'. אחר כך הייתה מסיבה בכפר יחזקאל . מטוסקה ואני , שכבר היינו נשואים , רצינו לנסוע למסיבה בכפר יחזקאל , שהרי זה היה ביתי ושם גדלתי עם בלה , אך הקבוצה לא הרשתה לנו . נסענו למסיבה למרות האיסור וכשחזרנו קראו לנו לשיחת ברור . בגלל העלבון הזה , שלא נתנו לי לנסוע לחתונה של החברה הכי טובה שלי , עזבנו את הקבוצה .


צביקה קורן

 

צביקה קורן, מאוסף נירה ושמואל פרסקי (צונגה)

צביקה קורן

ב-29 לחודש אפריל 2010 ליווינו למנוחת עולמים את צביקה.
צביקה קורן.
צביקה החי מאחרי המצלמה,
המצלמה המצלמת אנשים ונופים.
המצלמה המתעדת חיים ודוממים.
המצלמה המעניקה חיים חדשים.
 
ואני רציתי להתייחס לתפקיד העצום שמילא צביקה בתיעודה של קבוצתנו אלומות.
רק שנים מעטות שהה צביקה בקבוצה, אך משהתפנה ראה תפקיד חשוב בתיעודה.
 
ימים ושעות הוא טרח ואסף וצילם וערך.
הוא נסע וראיין את "זקני אלומות" שעדיין ניתן היה לראיינם.
לעולם ייזכר הראיון הייחודי עם זאב בן-עמי, משבעת המקימים,
שצביקה ראיינו ימים ספורים לפני מותו. וזאב הספיק לספר מעט
על ימי הראשית, על האמונה החזקה ומאבק האיתנים של חברי הקבוצה.
 
וצביקה תעד הכל עם לב פתוח ויכולת הקשבה מרשימה, וגם בעריכה לא גרע מעוצמת הדברים וידע ברגישות מופלאה לברור את המוץ  מן התבן. אלומות שלו היא אלומות הרואית, היא אלומות של אנשים, של מאבק ושל כאב הפירוק.
 
מעט תודה הספקנו לאמר בחייו, עתה מקבלת התודה משנה תוקף.
לא יהיה עוד מתעד שכזה.
 
צביקה תודה.
יהי זכרו ברוך.
 
גבי גרידינגר
 

:
גבי גרייידינגר ז"ל 

 
גבי גריידינגר ז"ל, בנם של אברהם ואלישבע, איננו.
 
אביו, אברהם גריידינגר, כתב לגבי ברכה
במלאת לו חמישים.
לזכרו של גבי ז"ל נביא את דברי אביו אברהם:
 
לחג היובל
נכתב על-ידי אברהם
 
ואלה תולדות גבי בננו היקר,
כאן במילים אחדות אספר העיקר.
 
נולדת בקיבוץ, השלישי ברביעייה
עבורנו ההורים זה אירוע גדול היה.
 
ההתחלה הייתה כרגיל בבית התינוקות,
מן הלינה המשותפת יצאת בלי צלקות.
 
עברת לפעוטון ומשם לגן הילדים עם כולם,
כל זה רגיל לפי מנהג העולם.
 
וכבר לבית החינוך בדגניה אתה צועד
לנו ההורים זה חג ומועד.
 
וכשקיבוץ אלומות נעזב בכאב וצער
יחד אתנו ליהוד הגעת כבר נער.
 
היית תוצר לתפארת של החינוך הקיבוצי המשותף
שהיום הוא מושמץ על-ידי כל זקן וטף.
 
 
 
חמישים שנה חלפו ולא אספר הכל
כי גם לו רציתי לא הייתי יכול.
 
לך גבי חשובים היחד והחברות,
משבט הצופים, דרך שירות לאומי לביעור הבערות.
 
אחרי התיכון ובחינות הבגרות,
פנית לבית שמש לתת השירות.
 
אחר-כך קריירה מוצלחת בחיל הים,
בחריצות, בהתמדה כאילו רק זה קיים.
 
לימודיך בפקולטה סיימת עם תעודה ובחדווה,
כי שם אוצר מצאת הלא היא אדווה.
 
ומכאן הדברים מתקדמים בדרך הטבע,
באביחיל לכם הקמתם בית של קבע.
 
נולדו לכם שלושה ילדים מן המובחר,
ובגיל חמישים הרבה אושר עוד מחכה לך במחר.
 
היות שלך חשובים החברותא והיחד
באיסוף חברים והפעלתם אתה מוצא הרבה נחת.
 
בחג היובל נברכך שלא תדע כל צער ונהי
כל שתרצה ותבקש לו יהי.

  
          19/8/2011
 
           גבי,
 
          זה שנה מאז שחלית וכל ליבנו ומעייננו היו נתונים להרגשתך ולעוד פיסת מידע שאולי תוביל לתקווה והקלה על גזר הדין שהלך
          והתהווה באופק.
 
          דרך היסורים והגילוי של עוד ועוד פרטים, התקוות שנטעה בנו אדווה עם המרץ והחתירה הבילתי נילאים שלה והמפגשים עם כל מי
          שיכול אולי לעזור, טלטלו את כולנו כמו גשר חבלים מעל תהום עמוקה שאינו עשוי מספיק טוב ויציב. צעדנו בעקבותיך אחרי המסע הנורא
          שהטלטלת בו גם אתה כמובן, גם אם בשקט נורא, גם אם בחיוך וגם עם השאלה הנוראית בעיניך" מה יהיה"..."אבל מה עשיתי?"
 
         כשכל האינדיקטורים הלכו וסגרו עליך וגם עלינו והבנו שהסטטיסטיקות חזקות יותר מכל אשליה, כל מעייניה של אדווה וגם של כולנו היו
         מושקעים במחשבה איך להקל עליך את התקופה שנותרה. בתקופה זו יצא לי להיות איתך וללוות את הרגעים, הדקות, השעות שבהם
         איכשהו היה מובן  לדעתי גם לך שהכיוון די ברור. אמנם לא דיברת על זה איתנו אבל כמי שחי במשפחה שהעיניים עושות בה את מירב
         העבודה לטוב ולרע, ידענו כולנו לקרוא אחד את השני.
 
         היו ימים שביקשת לבחון את צלילות דעתך וביקשת שאשתף אותך במבחן התשבצים שהבאתי לשעות הנימנום שלך, היו ימים שדיברנו
         מעט על ספרים אך היו גם הרבה שתיקות עם ניסיון לדאוג שרק יהיה יותר טוב ונעים. סידור כרית, עזרה באוכל, החלפת בגדים, החלפת
         סדינים וכפי שלא רצית לדעת יותר מידי פרטים על התפתחות המחלה, כך גם לא ירדנו יותר מידי לשיחות עומק כי אז זה היה רומז שאולי
         מנסים לנצל את הזמן שאוזל.
 
        בעצם הגישה הזו גרמה לכך שלא באמת ידענו מה אתה חושב במשך כל התקופה. לא רצית להעמיס את כאבך עלינו ובכך במובן מסויים
        הפסדנו כולנו את חווית המסע האחרון, מה שעשה את הפרידה קשה מאוד ובלתי נתפסת.
 
        העובדה שהייתי איתך ברגעים ובשניות האחרונות ממש, לא עוזרת לי אפילו היום להבין את אובדנך הסופי. מבחינתי זו פרידה לתקופה
        וברור לי שאראה אותך בחיים בעתיד. החברה קוראים לזה 'עוד לא נפל אצלה האסימון' והאמת שאני בינתיים מעדיפה כך.
        לא מזמן חזרנו יעקב ואני מטיול באלסקה ומערב ארה"ב שבו היית איתנו יותר מכל דבר אחר. בכל מקום שיתפנו אותך במה שראינו
        וחווינו שהרי  זה טיול טבע שנועד בשבילך.
 
        כבר עברה שנה ועיניך המתגלגלות ברגע האובדן לא משות מעיניי וחודרות לנבכי נשמתי.
 
        תמיד תיהיה איתי...
 
        אילת


יהודה גור אריה
                                               י ה ו ד ה   ג ו ר - א ר י ה
יליד בסרביה – רומניה, 1934. ניצול השואה. בילדותו גורש למחנה ריכוז רומני בטרנסניסטריה והיה כלוא בו שלוש וחצי שנים.  
מגיל נעורים בארץ.  היה חבר קבוצת אלומות, עד פירוקה, בשנת 1968. 
באלומות החל את פעילותו הספרותית בכתיבת שירה, פירסום בכתבי-עת ספרותיים, וכן היה בין ראשוני חוגי הספרות הבינקיבוציים, ביוזמתה של פניה ארצי.
בהיותו חבר קבוצת אלומות יצא לאור ספרו הראשון, "זערורים – שירים בתכלת", ובו השיר "כפל", שהולחן בידי נחום היימן ומושר בפי חוה אלברשטיין, מראשית הקריירה שלה כזמרת ועד ימינו אלה.
באלומות עסק יהודה גור-אריה בנושאי תרבות. היה חבר ועדת התרבות, כותב ועורך של עלון הקבוצה "בביתנו".
לאחר-מכן שימש ככתב ועורך בשבועון התנועה [חבר הקבוצות], "אגרת לחבר".
לאחר התפרקות אלומות התיישב עם משפחתו בגבעת-שמואל.
בוגר  החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.
היה עורך במדור הספרותי של העיתון "מעריב", עד פרישתו (1992).
כותב שירה, פרוזה (סיפורים) ורשימות ספרותיות, וכן מאמרים פובליציסטיים בעיתונות העברית והיידית.
מתרגם מן השפות: יידיש, רוסית ורומנית. תירגם עד כה כ-35 ספרים, וכן  כ-120 תירגומים אחרים, בכתבי-עת.
עורך כתבי-יד, ספרים ועבודות מחקר אקדמיות בעברית.
יצירות מפרי עטו מתפרסמות בבמות הספרותיות השונות בארץ. כ-140 פירסומים עד כה.
 
זכה בפרס שָׂרַת המדע והאמנויות למתרגמים, תשנ"ה – 1995, על תירגום מיידיש לעברית.
זכה בפרס ע"ש יעקב פיכמן, תשס"ב – 2002.
זכה בפרס ע"ש דוד הופשטיין לשנת 2006, מטעם הרשות הלאומית לתרבות יידיש ואגודת סופרי ועיתונאי יידיש, על כלל יצירתו ופעילותו למען תרבות יידיש.
 
חבר אגודת הסופרים העברים.

ספריו:
 
"זַעֲרוּרִים  – שירים בתכלת"  (מיניאטורות)  – הוצאת מחברות לספרות (1966);
"שבחי הקיץ"   שירים  – הוצ' עקד (1978);
"תעלולי טלי"    – סיפורים לילדים  – הוצ' ספרית פועלים (1983);
"תעודת מעבר"  – שירים  – הוצ' עקד (1988);
"מצב צבירה"  – שירים  – הוצ' ספרית פועלים (1994);
"ריח אורנים"  – סיפורים  – הוצ' עקד (1999);
                          הספר תורגם לאיטלקית וראה אור באיטליה, בשתי  מהדורות (2002, 2004).
"צבעי פרפר" – שירים ועוד – הוצ' כרמל (2006). 
"שלוות שישבת" – סיפורים–  עומד לראות  אור.
 
  
 
              כֵּפֶל
מילים: יהודה גור-אריה
לחן: נחום [נחצ'ה] היימן
שׁרה: חוה אלברשטיין
  
                                   מִישֶׁהוּ בּוֹכֶה בִּי,
                                   מִישֶׁהוּ בִּי רָן.
                                   מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ בִּי
                                   בְּלִי יֵדַע לְאָן.
 
                                  מִישֶׁהוּ גּוֹנֵחַ,
                                  מִישֶׁהוּ צוֹהֵל;
                                  אִישׁ בִּי מִתְיַפֵּחַ,
                                  אִישׁ בִּי מִתְהוֹלֵל.
 
                                  מִישֶׁהוּ בִּי יֶלֶד,
                                  מִישֶׁהוּ בִּי סָב.
                                  מִישֶׁהוּ לִתְכֵלֶת
                                  בִּי נוֹשֵׂא עֵינָיו
 
                                 מַשֶּׁהוּ הוֹמֶה בִּי
                                 חֶרֶשׁ, וּמַמְתִּין.
                                 וַאֲנִי יוֹדֵעַ
                                 וְאֵינִי מֵבִין.
 
מתוך: "זערורים – שירים בתכלת" 1966
 

 

 לנופלים במלחמת השחרור
 דודו ישי

בבעלות ד"ר עפרה קינן
כל הזכויות שמורות @ לעפרה קינן
 www.make-mymuseum.com
 
לייבסיטי - בניית אתרים