חפש  
ברירת-מחדל  |  English (United Kingdom)  |  

 
דודו ישי בן חנה ואלחנן ישי.
נולד בקבוצת אלומות. דודו סיים לימודי תיכון בבית ירח ועם פרוק קבוצת אלומות ב-1968 עבר עם
משפחתו ליהוד. בזכות אישיותו הקורנת יצר חברה יש מאין והבית המה ידידים ושמחת נעורים.
את שרותו הצבאי עבר בחיל השריון לאחר שנשר מקורס טייס.לאחר השרות נסע למספר חודשים למסע באירופה. עבד בכל עבודה מזדמנת כדי לכלכל את עצמו ולמרות הקשיים הרבים נהנה מאד ממסעו.
דודו נקרא אל השריון ביום כיפור ונפל חלל ביום הרביעי למלחמה יחד עם ארבעה מחבריו לטנק.
רק מקץ 5 חודשים נמצאה גופתו והוא הובא לקבורות בהר הרצל.
 
 
                                                                             

במלאת שלושים שש שנים לנפילתו של דודו עלינו מספר חברי ילדות לקברו של דודו.

רינה צוקרמן כתבה דברים לזכרו:

 

דודו,

שלושים ושש שנים שרידי גופך כאן, אבל אני לא הגעתי לכאן אף פעם.

הזיכרון שלך אצלי ממש אינו קשור במקום הזה.

עד גיל 18 החיים שלנו היו ממש משותפים. זאת הייתה אהבה כזו שכפי הנראה יכולה לצמוח רק בצורת החיים שבה חיינו. כן,
יש לי אח אבל הוא היה גדול וחשוב ונערץ, ואתה היית אח שלי, בלי מילים. הכול היה מובן מאליו.

כאשר הייתי בת שלושה חודשים הצטרפת לקבוצה ומאז גדלנו יחד. תמיד היה ברור לי שאני אוהבת אותך ואתה אותי. ברור
שהמילה לא נאמרה אף פעם. הרי גדלנו באווירה שבה לא ממש מדברים על רגשות. כשנסעת לאמריקה שלחת לי את השנה
טובה הכי יפה – וורודה, נוצצת עם נוצה ואני הייתי מאושרת.

בבית חינוך כשפחדתי שתאחר את האוטו וצעקתי דודו!!! האוטו נוסע, עמינדב אמר לי שאני לא אשתך ואני ממש לא ידעתי על
מה הוא מדבר.

בבית ספר 4 היית עובר את המעקה ב-12 בלילה אולי ב- 2:00 ואומר: " רינה אני רוצה לקרוא לך משהו שכתבתי" ואני
הקשבתי בשמחה. הכתיבה שלך הייתה קצת מוזרה אבל אהבתי אותה. הרבה שנים אחר כך הבן שלי התחיל לכתוב והיה
משהו משותף בדרך הכתיבה. הייתי מקשיבה לך ואז היינו שותים קפה, אולי אתה לא, אבל בטוח שאכלת מהמצופים.

אחר כך לצערי נפרדו דרכינו. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בחתונה שלי, שנה אחרי שעזבנו. כמעט כולם היו,
היה כייף. נתת לי מתנה צנצנת חומה ששנים הייתה לי חשובה מאד. נעלמו עקבותיה תוך כדי מעברי הבתים שעשיתי. נתת
לי גם תמונה מצחיקה, אני חושבת שאילת ואני על עץ הזית ליד החדר שלנו, או שאני נוהגת בסירה בנחל אלכסנדר, וכתבת
משהו שרק אתה ידעת לכתוב וזו הייתה מתנה נהדרת.

בחתונה של אילת אמא שלך אמרה שהיא כל כך מחכה שתחזור ואתה חזרת, כמה חבל ישר לאש האויב.

במהלך המלחמה אילן צלצל ושאלתי אותו מה שלום כולם, אילן אמר כולם בסדר רק לא יודעים מה עם דודו וערן. כאשר
ספרתי זאת לאמא שלי, אתה יודע תמיד הגיונית, אמרה " נו באמת מה את חושבת". לא רציתי להאמין.

כשנה לאחר מותך אמא שלך הוציאה את הספר שלך. ישבתי שבת שלמה קראתי אותו ובכיתי. הבנתי כמה אני מתגעגעת אליך. כשסיימתי, כתבתי מכתב לאמא שלך, האמת אני לא יודעת מה כתבתי שם, אבל בטוח שאני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך.

דודו, עבר המון זמן מאז שבאכזריות ופתאומיות עזבת את גופך.

אתה יודע מה אני רוצה? תספר לי בדרך כלשהיא שטוב לך עכשיו.

אוהבת אותך תמיד, נזכרת בך הרבה ומתגעגעת

רינה




       מישה

  
    לדודו ולי היה חיבור מיוחד, באמצעות אהבתנו המשותפת לקריאת ספרים(לא היו רבים כמונו בחברת הילדים)
אבל בניגוד אלי, תאוות הקריאה אצל דודו היתה בלתי נשלטת. דודו היה מסוגל לשקוע בקריאה עד כדי ששכח ללכת לאכול.
וכשתקף אותו הרעב הסתבר שחדר האוכל כבר פונה – וזה כזכור בתקופה שאין מקרר צמוד בטווח יד. לכולנו זכור צחוקו
המשוחרר והמתגלגל כשנתקל בקטע מצחיק...
 
            האמת, די קינאתי בו על על היכולת להתעלם מהדרישות ללכת בתלם, ולעשות את מה שאתה אוהב. סה"כ
גדי ואני ומיכאל במידה מסוימת, היינו "ילדים טובים": עשינו שיעורים והשתדלנו לרצות את המבוגרים על-פי קנה המידה שלהם.
  נהגנו להחליף דעות וחוויות על ספרים, את הרוב שכחתי. שלא במקרה "נתקעה" לי בראש תקופת איין ראנד של דודו,
ובכל פעם שאני חושב עליו מיד נוצר החיבור אליה. איין ראנד נחשבה כזכור ל"כוהנת הגדולה" של הקפיטליזם, ודודו בלע
את הספרים שלה בדיוק בתקופה שלפני "פירוק אלומות".

    באחד מספריה המפורסמים - "מרד הנפילים" – היא מתארת את "מרידתם" של המוכשרים, בעלי ההון והיזמה בצורך
ל"סחוב" על גבם את האחרים. בדיוק הפוך לרעיון הקיבוצי: "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". בין היתר ישנו תיאור
קריקטוריסטי של ארגון שיתופי מעין "קיבוץ". איין ראנד כמובן מלגלגת על צורת החיים השיתופית המעודדת בצורה מלאכותית
הישרדות של "חלשים". לפי תפיסתה שורר "חוק הברירה הטבעית" וכל אחד מגיע למיצוי יכולתו בתחומים בהם הוא
מצטיין וכך גם נשכרת החברה כולה. לפי הקיבוץ שבספר, מי שמקבל הם אלו שלא מתביישים לדרוש ולבכות בפרהסיה,
ולאו דווקא אלו שבאמת זקוקים לעזרת הקולקטיב.(מזכיר לכם משהו?)               
 
            כמובן שבתור קיבוצניקים, באותה תקופה עדיין בפועל, היה לנו קשה עם התיאורים המלגלגים. נהלנו מספר שיחות
על הספר, ועד כמה שאני זוכר דודו קיבל בעקרון את הדעות שלה. קרוב לודאי שמצבו העגום של הקיבוץ תרם לכך. על כל
פנים אין לי ספק שקרא באדיקות את הספרים שלה וכאמור היה שוכח ללכת לאכול.

אבל למרות שקבל רציונלית את הגישה הקפיטליסטית, לפי דעתי זה היה בתיאוריה בלבד. אני זוכר את דודו כבחור נאיבי,
"נשמה טובה" שהיה תמיד מוכן לעזור, ובכלל לא רכושני – בדיוק ההפך מדמות הקפיטליסט המנצל.
 
דודו, יהי זכרך ברוך!
באהבה רבה,
                                                                                                               מישה
 
 
           

בבעלות ד"ר עפרה קינן
כל הזכויות שמורות @ לעפרה קינן
 www.make-mymuseum.com
 
לייבסיטי - בניית אתרים